סינופסיס

בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, נולדו סרטי המתיחות כז'אנר הדומיננטי בקולנוע הישראלי. במידה רבה, פיתחו סרטי המתיחות אלמנט מרכזי בDNA של התרבות הישראלית - ניצול תמימותו של הזולת, כדי לעבוד עליו, למען הפקת הנאה מעט אלימה. אלמנט זה היה נוכח כבר בסיפורי הפלמ"ח, התפתח בסרטי הבורקס של בועז דוידזון וכעת  - בסרטי המתיחות - הגיע לזיקוק שלם, שהשאיר רק את המנגנון, ללא צורך בעלילה. בועז דוידזון וצבי שיסל יצרו ב-1978 את "ישראלים מצחיקים", סרט המתיחות המקומי הראשון. יהודה ברקן, שיצר עוד לפני כן מתיחות רדיופוניות, ניצל את הצלחת הסרט לטובת סדרה שלמה של סרטי מתיחות משלו - "חייך, אכלת אותה" ב-1980, "המתיחה הגדולה" ב-1984", "ניפגש בחוף" ב-1986 ועוד. רוב סרטי המתיחות זכו להצלחה קופתית עצומה, במיוחד לנוכח ההשקעה המצומצמת, ומשכו לבתי הקולנוע מאות אלפי צופים. סרט המתיחות האחרון שהוקרן בבתי הקולנוע היה "גברת, תפתחי, זה אני" של יהודה ברקן מ-1992. אחרי כן, עם תחילת שידורי ערוץ 2, ב-1993, הז'אנר נדד לטלוויזיה ולא שב עד היום למסך הגדול.